אודותיי


אודותיי
שלום, שמי גבע הוכמן אני בן 44 נשוי למיטל ואבא לזהר,יהל והראל, חי ומתגורר בקריית טבעון.
אספר בכמה מילים על עצמי ועל הדרך שהובילה אותי לעסוק בטיפול:
כמעט כל לקות אשר כתובה ומצויה בספרות המקצועית ואולי גם כמה כאלה שעדיין לא נכתבו, ישבו על כתפיי הצרות וגרמו למשקל כבד על גופי הצעיר, ובעיקר על הנפש שלא הצליחה להבין למה ?

איך זה שעמוק בפנים אני יודע ומרגיש שאני מסוגל, שאני לא פחות טוב או מוצלח משאר הילדים , אבל משום מה אני כל הזמן נכשל.
תחושת תסכול וייאוש גדולה מילאה לאט לאט חלקים ושטחים רחבים בעולמי, התחושה שאני לא פחות טוב התחילה להיטשטש ותחושה שאולי אני באמת לא מוצלח חדרה עמוק לתוכי, הפכתי מילד שמח שאוהב את החיים לילד מופנם וחסר ביטחון, שהחיים בשלב הזה היו מאוד מאיימים ואפורים עבורו.

ההורים ראו וגם רצו לעזור הם שלחו אותי לפסיכולוגית (אחת הטובות והמוכשרות בתחומה, פורצת דרך בתחום לקויות הלמידה) אבל הזיכרון הבולט שלי מאותם מפגשים, זיכרון אותו נשאתי במשך שנים ארוכות היה שאין באמת מה לעשות, כך נולדתי וכנראה שגם כך אשאר, חשתי מעין הנצחה של תחושת הכישלון והייאוש שנבנתה בתוכי באותן שנים. ואני, אני התכנסתי פנימה לתוך עצמי, שם ורק שם בעולמי הפנימי לא הייתי פחות טוב מאף אחד .

לקראת סוף תקופת התיכון, בצבא ובעיקר לאחר שחרורי, משהו קרה עמוק בתוכי, קול מוכר מהעבר שבא ממעמקי הנפש, צעק ודחף, רצה לצאת החוצה, לצאת למסע שחרור, להסיר גבולות לשבור מוסכמות ולשנות הרגלים. דייייייייייי הוא צעק מבלי להפסיק, צעקה שנשמעה לסירוגין והצליחה לחדור גם אם לרגעים ספורים את ענני הייאוש והפחד הגדולים. הרגשתי שכל גופי ונפשי נשארו קשורים וכלואים בתוך חוויות העבר מה שהשפיע על התנהלותי בכל תחום.

לא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת ואיך ריבונו של עולם משתחררים מהסבך הזה, איך נלחמים ? איך מוצאים כוח ?
רק רציתי לחייך ולהצליח להישיר מבט ולהגיד "זה אני" מבלי להיבלע שוב לבורות הפחד והבושה, רציתי לתת ביטוי למה שטמון בי, להתחיל לפזר את אבק הייאוש והכישלון
ולהתחבר לאותה תחושה פנימית עמוקה שכבר כמעט ויתרתי עליה, ומשם למצוא את דרכי המיוחדת, לתת לעצמי ביטוי, להוציא את עצמי החוצה אל העולם.
הבנתי שרק כאשר אמצא את הדרך המיוחדת והנכונה לי, אוכל להתחיל לבטא ולממש את כל הטמון בי.

זהו הפוטנציאל שהיה טמון בי ונמצא טמון אצל כל אחד אחר, משימתו היא אחת, הוא מחפש את דרכו החוצה, לתת ביטוי ולממש את עצמו. כאשר הפוטנציאל מצליח לצאת, תחושת מימוש, חיוניות ושמחה חודרת למעמקי הנשמה וממלאת את מעייני החיים. כאשר נכשל מלצאת, אותו פוטנציאל נשאר תקוע, לא ממומש, רועש וגועש במעמקי הנשמה, יוצר תסכול, לאות, כעס ועצבות שעם הזמן מחלחלים וממלאים את החיים, מסתירים ומטשטשים כל חלקה טובה.

במסעי האישי שלי, מצאתי וחשפתי ערוצים שהיטשטשו, חצבתי בזיעת אפי כמה נתיבים חדשים, יצאתי למלחמות קשות נגד מפלצות הנפש ואויבי העבר, לעתים ניצחתי והרגשתי על גג העולם ולעתים הובסתי וצנחתי בחזרה לביצות החושך. למדתי שהדרך מסתיימת ביום בו מסתיימים גם החיים.

אבל ככול שעבר הזמן צמחה לה תחושה אמיתית, מוחשית, שמשהו קרה, נוצרה אפשרות לחלק גדול יותר מאותו הפוטנציאל, מאותה אמת פנימית לזרום דרך כלי הביטוי האנושיים שלי (המעשה, הרגש, הגוף, החשיבה והתחושה) החוצה, לצבוע את המציאות בשלל גוונים חדשים ולחולל שינוי משמעותי בחיי.

מתוך מסעי הפרטי ובעקבות התחושות והתובנות שעלו ממנו, התבהרה ההבנה וגבר בתוכי הרצון לעזור לכל מי שרק אוכל, לתת כלים שבעזרתם אפשר יהיה לתת ביטוי ומימוש טוב וגדול יותר, לכל אותם דברים שמחכים שם בפנים שרק נעזור להם לפרוש כנפיים ולצאת אל החופשי,
להוציא את הפוטנציאל הטמון בנו אל הפועל.
זה אפשרי !!!