מפגש עם הפרוטגוניסט - הראיון והברית הטיפולית


  


כותב : גבע הוכמן


המפגש עם הפרוטגוניסט – הראיון והברית הטיפולי


הקדמה - משל הזרע והביצית

אז זהו, הזרע חדר לתוך הביצית, הפתח נסגר, כל שאר הזירעונים מורידים את הכיסאות מהבמה,מתיישבים על כרית

ובין רגע הופכים לחלק במופע. הביצית והזרע מתקדמים להם לעבר הרחם הפסיכו דרמטית הלא היא הבמה ומתחילים

את המסע המשותף שלהם.

מרגע זה ועד סוף המסע המשותף, כל מערכות הגוף מכוונות להיות אגויים מסייעים על מנת לסייע לביצית ולזרע להפוך

את האיחוד ביניהם לתהליך ספונטאני, שבסופו ייוולד לאוויר העולם דבר חדש,

מודעות, תחושה, רגש, הוויה, או במילים אחרות, חיים חדשים.

"הספונטניות היא הרעיון המרכזי בהשקפת העולם של מורנו, הספונטניות לדידו היא כוח הפועל בהווה

ומניע את הפרט "לקראת תגובה הולמת במצב חדש ותגובה חדשה על מצב ישן"... מורנו ראה בספונטניות את

תשתית שמחת החיים של האדם" (ארצי, 1991)

אבל נחזור לרגע לתחילתו של התהליך, לנקודה בה שני גופים זרים בעלי מהות, תוכן ואופי שונים נפגשים זה בזה

ומתחילים .את מסעם המשותף. ברגעים אלה יוצאים מאותה הנקודה שני תהליכים  שונים, לעיתים הם מקבילים אחד לשני

לעיתים חופפים, הם מתחברים, מצטלבים ונפרדים לאורך כל הדרך ומסתיימים כמו שהתחילו בדיוק באותה נקודה.

תהליכים אלה הם הראיון והברית הטיפולית, את שני תהליכים אלה ואת הריקוד המשותף אותו הם רוקדים לאורך הטיפול,

הייתי רוצה לראות ולחקור, להבין יותר לעומק, מי הם? מה תפקידם בתהליך הטיפולי? מה הם מכילים בתוכם?

מה הקשיים והמוקשים הטמונים בתוכם ומה תפקידם ביצירת האפשרות לתהליך של זיכוך והסרת הקליפות בדרך לספונטאניות?

 

 

 הברית הטיפולית

הברית הטיפולית היא מעין איש הצללים של הטיפול, היא חמקמקה ונסתרת מהעין, היא נוצרת ומתמלאת בתוכן ממעשים,

דרכי התנהגות ותחושות הנוצרות מתוך המפגש בין המטפל למטופל, היא זאת שיוצקת לטיפול את היסודות אולי החשובים

ביותר שלו אבל את הברית הטיפולית אי אפשר לראות באופן ישיר, אפשר לפרש, להבין אותה מתוך הקשר ובעקבות המעשים,

היא כמו סימני הפיסוק הקטנים בתוך משפט שמיקומם יכול לשנות את כל המשמעות, התוכן והתחושה שעוברת ממשפט.

לדוגמה ניקח את סכמת העבודה של שנת הלימודים הנוכחית כאשר בכל שבוע עולה סטודנט אחר להנחות פסיכודרמה,

עצם עלייתו של מועמד לעבודה לבמה היא כשלעצמה תחילתה של בניית הברית המשותפת בין המטפל למטופל.

בעצם עלייתו לבמה יש אמירה מאוד משמעותית של המועמד לעבודה למנחה : "יש לי נושא אישי שעליו אני מעוניין לעבוד ביחד איתך"

או אולי "בחרתי בך על מנת לעבוד על הנושא הזה".

דוגמה הפוכה השתקפה בצורה מאוד חזקה בפסיכודרמה אותה הייתה אמורה להנחות אחת הסטודנטיות, ובה אף אחד מהמועמדים

הפוטנציאלים לא בחר לכרות את אותה ברית טיפולית מולה.


לשם השוואה שיכולה להבהיר עוד קצת את הנסתר שבברית הטיפולית, ברצוני להביא מושג דומה אבל גם מאוד שונה-

"החוזה הטיפולי", אותו הרבה יותר קל להגדיר ולהבדיל מהברית הטיפולית הוא גם יותר נגלה ולעיתים אף נכתב על דף

ונחתם ע"י המטופל והמטפל,

הפרמטרים בו מהווים את הגבולות הבסיסיים אשר המטפל החליט שנחוצים על מנת לקיים את המפגש הטיפולי והוא כולל

נושאים כמו זמן, מקום, תעריף, דרכי תשלום וכד'. ברצוני להדגיש פה כי הברית הטיפולית היא אינה דבר חד צדדי,

היא ברית הנוצרת בין המטפל למטופל והיא זאת הקובעת את סוג ודרך התקשורת שתהיה ביניהם.

הנה דברים שאמר ויניקוט בנושא : אם תַראו לי תינוק, תַראו לי בוודאי גם מישהי מטפלת בתינוק, או לפחות עֶגלת תינוק

שעיניים של מישהו נעוצות בה ואוזניים קשובות אליה. מה שאנו רואים הוא זוג טיפולי" (1947, עמ' 88).

באמירה מפורסמת זו ובתיאור משחק ה-spatula, ויניקוט מדגיש את ההדדיות שבזוג אם-תינוק.

האם אינה נותנת אוכל לתינוק אלא מקבלת מן התינוק הזדמנות להאכיל אותו.

אם כך, השימוש בָּאובייקט מתאפשר באמצעות החוויה של "ידיעה משותפת". (בר שדה,‏2008)

ברצוני לעצור לרגע את הדיון הפילוסופי על משמעות הברית הטיפולית ולהביא דוגמה לחלק מדיאלוג בפסיכודרמה אותה הנחתי

הממחיש את בנייתה של ברית טיפולית :

 8 – פרוטגוניסט : (יושבת עם רגליים וידיים סגורות וראש למטה.).

אני ככה, איך שנבחרתי ישר הוצפתי שמחה מאוד גדולה וישר עברה לי מחשבה שאחריות שלי לביים את הפסיכודרמה

הזאת ואז התיישבתי בכוונה בכזה פפפףףףף, אבל אני כבר יודעת שאני צריכה להביא, הנה אני כבר אומרת...

אני יפשט את זה, אני באמת ינסה לפשט את זה........

בהמשך דבריה של הפרוטגוניסטית באותו הקטע היא מוסיפה ואומרת :

8 – פרוטגוניסטית (המשך) : ואני כל הזמן חושבת על גבר, חתונה, בית, ילדים, אני רוצה שמישהו יטפל בי,

ממש אני רוצה למצוא את הגבר הזה שלא אני יצטרך לטפל בו ולחזק אותו, אני רוצה שמישהו יטפל בי ויחזיק לי את הפנים

ויגיד קטנה שלי והכול יהיה בסדר.

בשלב זה מאוד ברור שישנו נושא, דיאלוג מאוד חזק שעולה מהדברים של הפרוטגוניסטית מטון הדיבור המשתנה ומהסיפור שהגוף 

שלה מספר, אני מניח שאת הדיון הזה היא מנסה להביא בין היתר מולי כמטפל וכגבר כאיש משפחה וכאבא, היא מעבירה אלי תכנים 

אלו גם כי זהו סיפור חייה אבל גם על מנת לבדוק את הברית הטיפולית שלנו מול נושא זה ולראות איזה דיאלוג הברית בינינו יכולה 

לאפשר לה מול המקום הזה. אני בשלב הזה לא התייחסתי לנושא בתגובות שלי אליה, לא המילוליות ולא הרגשיות, המשכתי לשאול 

שאלות והיא המשיכה להציג את אותה קוטביות, היא לקחה המון יוזמה בתוך הפסיכודרמה אבל המילים שלה והגוף שלה המשיכו 

לשדר בדיוק להפך.בשלב מסוים שאלתי אותה האם היא ידעת מה היא הייתה רוצה לפגוש היום, וזה הדיאלוג שהתפתח:

19 -פרוטגוניסטית : אולי המקום הזה שאני בת שלושים ושמונה שזה כולה עוד שבע שנים, לא נשואה, אפילו שלושים וחמש,

בלי עבודה שאני אוהבת כי לא הצלחתי, בלי חיים שאני רוצה שיהיו לי, לא הצלחתי, לא הצלחתי . הפחד הגדול התממש,

אני רציתי להרגיש אולי את המקום הזה שבאמת הקרקע נשמטת והכול הולך קיבינימט. אני מקשה ?

20 - מטפל : לא את מביאה את מה שיש

21 – פרוטגוניסטית : אני כל כך רציתי לעבוד ופתאום אני באמת לא יודעת מה לעשות (בוכה) אני עייפה, נראה לי שהעמסתי 

על עצמי, אני פשוט עייפה, הייתי רוצה שמישהו אחר יעשה את הדברים שאני צריכה לעשות, אני לבד, מרגישה שאף אחד לא 

צריך אותי, לא יודעת, משהו דפוק.

פתאום פה, בקטע האחרון משהו קורה ומשתנה, בטון הדיבור של יהפרוטגוניסטית, בסדר ובמיקוד שהדברים נאמרים ובתכנם, 

חשבתי שהרגע  בו חוויתי בתוכי את כל הבלבול, הקושי והייאוש שלה והצלחתי להחזיק אותו ולהגיד לה שזה בסדר, שהיא מביאה 

את מה שיש, ואני יכול להכיל את זה, זה היה רגע בו בפעם הראשונה משהו בברית הטיפולית בינינו השתנה, רגע בו התייחסתי 

מילולית ורגשית לאותה דואליות אותה היא חזרה והביאה מתחילתו של המפגש, בעקבות התייחסות זו משהו בתפיסה הפנימית 

המובנת איתו הגיעה הפרוטגוניסטית למפגש השתנה אל מול התגובה שלי ואיתו השתנתה גם התגובה שלה,  באותו הרגע היא 

יכלה לעזוב לרגע את היוזמה והלחץ ולהיות לרגע אחד כל כולה לא יודעת, עייפה חסרת כוח ומיואשת, ולאפשר לעצמה להיות שם 

במקום הזה איתי ולא לבד בבית.

תהליך זה אפשר לפרוטגוניסטית עוד סוג של זיכוך ובעקבותיו התאפשר רגע של ספונטאניות בתוך הדיאלוג בינינו, "תגובה חדשה 

על מצב ישן" (מורנו).

מה שקרה עד אותו הרגע הוא שיכולתי לחוות את ההעברות שהיא עושה וגם להרגיש אותן בגופי אבל מה שלא הצלחתי, זה להבין 

אותן ולהתייחס אליהן בדיאלוג מולה וכך היא נשארה תקועה באותה סכמה מוכרת, ברגע שהגבתי להעברה ולצורך של יוליה בהווה 

משהו באיכות הקשר והברית הטיפולית השתנה.

הציטוט הבא ממאמרה של נעמה בר שדה יכול להעמיק עוד את הבנה בנושא 

(Etchegoyen (1991 מבחין בין ברית טיפולית לבין העברה, וטוען כי הברית הטיפולית מבוססת על החוויה הקדומה שבה אחד 

יכול לפעול (work) עם השני, כמו במקרה של תינוק ושד האם (או כל מודל אחר).

לא מדובר בהעברה, מכיוון שזוהי חוויה של העבר, אשר משרתת את מיקומו של האדם בהווה (בהשוואה להעברה בה חוזר משהו 

מהעבר באופן לא רציונאלי ופוגע בהערכה של הפרט את ההווה) בכל פעם שהסובייקט משתמש במודל יניקת השד, על מנת להבין 

ולמלא מטלה בהווה, הוא יוצר ברית טיפולית. כשהוא משתמש בפעולה המוצגת בהווה, על מנת ללכת לאחור לשד, הוא נמצא 

במקום של העברה. (בר שדה, 2004)

בהמשך הפסיכודרמה הפרוטגוניסטית חזרה מהר מאוד לאותו דיאלוג קוטבי בו מצד אחד היא מנטרלת כמעט כל ניסיון לאקטיביות שלי, 

היא הולכת וחוצבת את דרכה בעצמה, נושאת על כתפיה מסע כבד, מתבלבלת, נופלת, קמה, מצחיקה את עצמה וגם גורמת לעצמה 

לבכות, וככול שתהליך זה מתעצם כך גם הנוכחות, עוצמת הביטוי של צידו השני הולכת וגדלה. עם התעצמותו של תהליך זה אני יכול 

לחוות את המתח בתוכי הולך וגובר ואני חווה דילמה גדולה, האם לאפשר לה להמשיך את התהליך בכלים שלה ומהמקום שלה ולהיות 

איתה שם, פסיבי אבל נוכח, מתוך מחשבה שיכול להיות שבתוך הקשר בינינו בשלב זה אין עדיין בשלות למשהו אחר, אולי בשלב זה 

הצורך להמשיך ולחוות את המפגש הקוטבי הזה שקורה לה ואת האיכות שהוא מביא איתו לתוך החיים שלה נכון יותר בשבילה, וחשוב 

שאני אכבד את זה, אולי מה שהברית הטיפולית בינינו צריכה זה שלמרות שאני מזהה שישנו דפוס התנהגות היא מביאה שככול הנראה 

שומר עליה אני אכבד אותו בשלב זה ולא אנסה להתעמת איתו.

"תפקידו של "העצמי הבוגר" לאפשר לשורד להתמודד עם העולם בהצלחה יחסית, ובו זמנית להגן ולשמר את הילד הפגוע 

(הוא ה"עצמי הילדי"), אשר מחפש עדיין הכרה, תיקוף ופיצוי. יש לתת את הדעת לכך, ש"העצמי המבוגר"הוא זה שפנה לטיפול, 

בחר במטפל, ובַּמטרות הטיפוליות. זו אינה בחירתו של "העצמי הילדי", וגם לא מטרותיו. הוא עוין לחלק המבוגר שנחווה כבוגדני, 

ונשמר מאוד מלתת אמון במטפל. כדי שיעז לתת לעצמו ביטוי, הוא נזקק להוכחות חוזרות ונשנות, שהפעם הוא ניצב מול מבוגר "אחר", 

כזה שניתן להסתכן ולתת בו אמון. גמיש ויצירתי דיו, כדי שיוכל להתאים עצמו לחלקים הילדיים והבוגרים כאחת" (בר שדה, 2008).

מצד שני אולי אני צריך להיות במקום הזה יותר אסרטיבי ברור ובטוח ולא לאפשר לה לחזור לאותו דיאלוג קוטבי ותוקע, לאפשר לה 

להרגיש את אותה תחושה שהיא מחפשת וכמהה אליה כל כך, לאפשר את הקרקע הרגשית אותה היא מבקשת. אולי אני הבעיה, 

יכול להיות שההעברה של הפרוטגוניסטית תוקעת אותי, ואני בשלב זה לא מאפשר לברית הטיפולית להמשיך ולהעמיק, הרי הנושאים 

האלה של אסרטיביות ביטחון ודרך ברורה הם נושאים איתם אני מתעסק ונתקע הרבה.

אני חושב שחוסר היכולת שלי באותם רגעים להכיל את התכנים בתוכי גרם לזה שנשארתי עם הדילמה הזאת בתוכי במקום לפתוח 

אותה מול הפרוטגוניסטית וכך הפכתי שותף שלה להקפאת איכות היחסים על הסכמה אותה היא מכירה וממנה הגיעה.

דוגמה זו מבהירה עד כמה המטפל, עולמו הפנימי ומצבו הרגשי משפעים באופן ישיר על הברית הטיפולית ,כמה חשובה עבודת 

ההדרכה, ההתבוננות והלמידה שלו להמשך תהליך ההעמקה של הברית הטיפולית והזיכוך של המטופל בדרך לספונטניות.

לסיכומו של קטע זה אביא קטע ממאמר אחר של נעמה בר שדה שמדברת על חשיבות החוויה הספונטאנית של המטפל בתוך 

המפגש הטיפולי: "התנהלות ספונטאנית של הטיפול, תאפשר זרימה בְנתיבים בלתי צפויים, גורס יאלום (2002). המטפל אמור 

לשאוף ליצור "טיפול חדש לכל מטופל ומטופל", ולהימנע לארוז את הטיפול ב"חבילה אחידה" (עמ'' 52).

כיוון שהחשיבה של הנפגעים (וגם הפוגעים) היא חשיבה אידיוסינקרטית, לא-רציונאלית.., היא מחייבת מהמטפל התייחסות ייחודית 

והקשבה ביוניאנית: "השלך את זיכרונך, היפטר מזמן עתיד של תשוקתך; שכח את שני הדברים, גם את מה שידעת וגם את מה שאתה 

חפץ בו, כדי לפנות מקום לרעיון חדש. מחשבה, רעיון לא הגוי, מרחפים להם בחלל החדר ומחפשים בית. אולי מצוי בין הללו רעיון משלך 

שנראה עולה מתוכך, או רעיון שבא מבחוץ לך, היינו- מן המטופל" (ביון, 1980, עמ'' 206) (בר שדה, 2004).

 

הראיון ומשל הלוליין

במבט מרוחק על ראיון טיפולי או על כל ראיון אחר אפשר לראות שיחה המתקיימת בין שני אנשים, אם נתקרב קצת ונקשיב לנאמר 

נוכל להבחין שהאחד שואל שאלות והשני עונה תשובות, מראיין ומרואיין, על פניו נשמע מאוד פשוט, אבל האמת שלא כל כך.

אם הברית הטיפולית היא איש הצללים של הטיפול, הראיון הוא הלוליין ותפקידו של הלוליין הוא לנסות ולהבין בעזרת הראיון את 

הרעיון הפנימי איתו בא המטופל. תפקידו של הלוליין הוא כל כך עדין ומורכב מכיוון שהוא צריך להישאר ממוקד ושמור על שיווי משקל 

כאשר את החבל הדק עליו הוא הולך הוא לא מכיר, זהו לא החבל שלו אלא של המטופל, הבמה והאביזרים איתם הלוליין משתמש מאוד 

מטעים ומבלבלים, על פניו הם נראים כמו האביזרים שלו, עשויים אותם חומרים שמדברים את אותה השפה, משתמשים בביטויים דומים 

ומכירים את פירוש ומשמעות המילים אחד של השני אבל הדרך להבין את המשימה ולשמור על שיווי המשקל שונה, דרך השימוש בכול 

מכשיר והפנמתו של כל מושג בעולמו של המטופל שונה מהדרך בה הם מופנמים וחיים בעולמו של הלוליין ונובעת מתוך עולמו הפנימי 

וסיפור חייו של המטופל ולכן יכולה להיות מאוד מטעה, כך שמטרתו של הלוליין היא לעזור למטופל לספר ולהבין את סיפורו בכלים שלו 

ובו בזמן להבין במושגים שלו עצמו את הדברים כמו שהם מופנמים וחיים בעולמו של המטפל.

וההליכה הזהירה והעדינה הזו בין שני העולמות, היכולת לחבר ולהפריד ביניהם, להבין את האחד דרך השני ולא על חשבון השני ובתוך 

כך לשמור ולכבד את עולמו של המטופל כמו גם את עולמו של המטפל זוהי עבודתו המורכבת של הלוליין ובכדי שיוכל לבצע אותה על הצד 

הטוב ביותר הוא נדרש לרכוש מיומנויות רבות, אחת ממיומנויות אלה היא היכולת להיכנס לעולמו של מישהו אחר מבלי לאבד את עצמך 

או במילים אחרות - אמפתיה : " אמפתיה פירושה לקחת חלק בעולמו הפנימי של הזולת מבלי לאבד את עצמיותך. אמפתיה זהה לדרך 

ההבנה השלישית – ההבנה עם הזולת. בלי לשכוח שהוא נבדל מהמטופל התרפיסט מנסה להרגיש את מחשבותיו ורגשותיו ולהתמצא 

בעולמו הפנימי של המטופל, כדי שיוכל להתקרב אליו ולהבין יחד עימו את המתרחש, ולעזור לו על ידי כך, להתקרב אל עולמו ולאני שלו. 

המטפל, בהימצאו במרחב הפנימי של המטופל הוא מסוגל להבין יחד איתו, אך רק בחוזרו אל עצמו הוא מסוגל לעזור. הבנה כזו נעשית 

חלק מיחסי הגומלין בין המטפל למטופל. (בנימין, 1990)


עוד אחת מהמשימות של הלוליין הקשורה באופן ישיר עם היכולת האמפאטית היא יכולת המרת המושגים בהם משתמש המטופל לשפה 

משותפת עם המטפל, לקחת ביטוי או אמירה ולהבין את התוכן שלה בעולמו של המטופל, תהליך זה יוצר שני דברים מרכזיים, האחד 

התבוננות של המטופל על המושגים בהם הוא בוחר להשתמש ואפשרות לפרק אותם, להעמיק בהם, לראות מה הם מכילים בתוכם ובכך 

לזכך את המבט והתובנה הפנימית לגבי אותם מושגים ולגבי העבודה אותה הוא רוצה לעשות, הדבר השני הוא ליצור מעין גשר המחבר 

בין עולמו של המטפל לעולמו של המטופל והגשר הזה הוא המילים שבהם בחר המטופל להשתמש, התחושות הפנימיות שהוא מספר 

שנלוות לאותה אמירה או ביטוי, מנחי הגוף בהם הוא נמצא באותם רגעים, טון הדיבור שלו וכל דבר אחר היכול לשפוך אור על אותו רגע, 

התבוננות משותפת על כל אלה לוקחת את שני העולמות הנפרדים של המטפל והמטופל ובונה ביניהם שפה משותפת, נוצר מעין מרחב 

פוטנציאלי בו משתמש המטופל בחדר הטיפול על מנת לבטא את עולמו הפנימי המופשט, הטיפול משמש כמרחב ביניים בין עולמו הפנימי 

לבין החיים ומאפשר לאותם חומרים מופשטים מרחב בו הם יכולים לעלות ולקבל צורה ועיבוד. מיטיב לתאר דיאלוג זה עומר חיים במאמרו 

הסיפור האמפאטי: "הסיפור האמפאטי הוא הניסיון לחשוף את ההיגיון הפנימי הרגשי של התנהגות המטופל. לא מדובר רק על מונחים 

תועלתניים (התקפי זעם, תשומת לב, אנורקסיה נרווזה, שמירת אחדות המשפחה), אלא על ההבנה הפנימית והרגשית של התהליך.

הסיפור האמפאטי צומח בתהליך של למידה מחדש ותיקון של הסיפור החיצוני, מאחר והמטפל מגיע לנפשו של המטופל מבחוץ . 

בתהליך ההבניה חייב המטפל, מכורח המציאות, להשתמש בתבניות ובסטריאוטיפים, שמשתנים, ולעיתים נזנחים במהלך הדיאלוג 

הטיפולי. (עומר, 1997). 

הייתי רוצה להביא עוד דוגמה, מהפסיכודרמה הנ"ל :

10 – פרוטגוניסטית: (מדברת בשקט, אני מרגישה שאני הולכת לאבד את הקרקע, אני מרגישה תלושה......

אבל אני כן מרגישה שאני אוטוטו הולכת לאבד את הgrounding  שלי ....

11 –מטפל : את יכולה לדבר על הקרקע שתישמט לך ? מה זה הדבר הזה,, מה זה שהקרקע תישמט בשבילך ?

הפרוטגוניסטית מביאה מושג שאני מרגיש צורך לברר אותו ביחד איתה, אני רוצה להבין מה הוא מכיל בתוכו מה זה הדימוי הזה בעולמה 

הפנימי והיא מקשרת את הדברים לחימום שעסק בכניסה לתוך גן העדן הפרטי, וזה חלק ממה שהיא עונה :

12 – פרוטגוניסטית: ..... הגן עדן הזה, כאילו, שאמרת עכשיו תצאו מהשער ותגידו יפה שלום, אז אני כאילו, בדמיון שלי אמרתי מאמי 

אני הולכת לעבודה, אני עוד מעט חוזרת. ואז חשבתי, ישר תגידו שלום?, נראה לך?, עד שהגעתי לשם. הבית הזה עם כל העצים האלה, 

הפרחים האלה, הגבר שעומד שם. יהיו דאגות אחרות, ברור לי אבל כאילו די עם כול ההישרדות הזאת, עם התחושה הזאת של הקרקע 

הזאת שתישמט שהעתיד שאני מדמיינת פשוט לא יקרה, שאני לא אצליח להגשים אותו

עכשיו יותר ברור כבר שתחושת הקרקע הנשמטת מדברת על המפגש עם העתיד  שהפרוטגוניסטית מדמיינת ורוצה לעצמה ועם האפשרות 

שהוא לא יתקיים, עכשיו לפני שאתחיל לחקור יותר לעומק רציתי לדעת האם המפגש עם התחושה הזאת הוא דבר חדש או שהיא מכירה 

אותו כבר

13 – מטפל: התחושה הזאת של הקרקע שנשמטת .... היא תחושה של משהו שאת מכירה, משהו שחווית אותו , שחוזר מדי פעם ?

14 – פרוטגוניסטית: כן ההבנה היא תמיד בדיעבד, כי כשהייתי במקומות האלה ולא ידעתי מה לעשות עשיתי דברים שכל כך פגעו בי, 

לא הייתי מודעת לזה שאני במקום אבוד, אבל היום בדיעבד אני מרגישה שהייתי שם, במקומות האלה, אני בשום פנים ואופן לא רוצה 

לחזור לשם

מהתשובה שלה אני יכול להבין שהתחושה הנוכחית שלה שהקרקע נשמטת היא תחושה ראשונית מכיוון שתמיד היא הבינה בדיעבד 

ועכשיו לראשונה היא נמצאת בזה בהווה, היא זיהתה את אותם מקומות אליהם היא הולכת והחליטה שהפעם היא לא רוצה ללכת לשם, 

מה שמפגיש אותה עם תחושה חדשה שעד עכשיו לא קיבלה מקום בחייה, וזו הזדמנות נהדרת לברר איתה יותר לעומק את החוויה ו

להבין יחד מה היא מכילה בתוכה.

בזמן הפסיכודרמה לא זיהיתי את כל זה ולכן לא המשכתי להעמיק את ההבנה שלה ושלי בתחושה הראשונית הזאת שהיא חוותה, 

חוסר הזיהוי עליו אני מדבר קשור לנושא מאוד מרכזי בראיון הטיפולי והוא יכולת ההקשבה.

"פרויד (1905) כבר עמד על החשיבות של ההאזנה וטען כי האזנה נכונה עשויה לחשוף ולהעלות אל המודע תכנים בלתי מודעים. 

מטפלים נוספים (פרום-רייכמן למשל) מתייחסים אל היכולת להאזין כאל המיומנות המרכזית של המראיין. (בנבנישתי פרק 2 האזנה 

ודיבוב בראיון המסייע)


אני חושב שאחת החוויות המורכבות ביותר במפגש הטיפולי היא חווית ההאזנה, על פניו כל מה שצריך לעשות הוא פשוט להקשיב, 

ועם זאת ככול שמעמיקים בנושא אפשר לראות עד כמה מורכבת ועמוקה היא אומנות ההקשבה, מצד אחד תמיד נוכל להתקדם ברמת 

ואיכות ההקשבה שלנו ועם זאת לעולם לא נשמע ונקלוט הכול, תמיד יהיו דברים שיתפספסו, את חלקם נוכל להבין בדיעבד ואת חלקם 

לעולם לא, הדבר המנחם בכול זה הוא שמסתבר שתוכן משמעותי ימשיך לעלות פעם אחר פעם במהלך הטיפול.

אחד המאפיינים הבולטים למצב של ההאזנה הוא הפסיביות, ושוב כנראה שדווקא הדברים שנראים פשוטים הם בסופו של דבר הכי 

מסובכים, מסתבר שלעיתים דווקא הפסיביות הרבה יותר קשה ומורכבת מהאקטיביות, אחת התגובות האוטומטיות ביותר אצל האדם 

היא להגיב לצורך, ולכן התגובה או האקטיביות היא פורקן של אותו הצורך, מה שעוד מסתבר הוא שצרכים לא מפסיקים לבוא כאשר 

נמצאים בראיון טיפולי, ההפך הוא הנכון, הם ממשיכים ומגיעים כל הזמן מכול הכיוונים ועכשיו יש להם עוד נתיב חדש לפרוץ דרכו לתודעה.

במהלך הראיון והמפגש הטיפולי המטפל נדרש לשמור על איפוק, לא לתת פורקן לצרכים המבעבעים בתוכו אלא להמשיך ולהחזיק 

בהם בתוכו, להכיל אותם ולהתחיל בתהליך של מיון, בירור ועיבוד של כל הרצונות המתדפקים על דלתו, אילו רצונות הם רצונות שלו 

ויכולים בשלב זה לעבור לסוף התור ואילו הם רצונותיו של המטופל או חומרים העוברים מעולמו של המטופל ויוצרים צורך פנימי אצל 

המטפל ואת כל אלה לעבד על מנת להחזיר אותם בצורה נכונה ובזמן הנכון בחזרה למטופל, וכמעט שכחתי בנוסף לכל זה צריך להמשיך 

ולהישאר קשוב, לוליין כבר אמרנו.

גם בנבנישתי במאמרו האזנה ודיבוב בראיון המסייע מתייחס לנושא:

" כאשר אנו, ובפרט סטודנטים בראשית דרכם, עושים מאמץ לשפר את יכולת ההאזנה שלנו אנו עלולים להתקף חרדה נוכח היכולת הדלה

שלנו. הצורך להיות קשוב לכל פרט במהלך השיחה, גלוי וסמוי כאחד, לעבד את שפת הגוף והקשר שלה לנאמר, להבין את שלל הדקויות 

ולקשור את כל אלה יחד הוא לעיתים מעמסה כבדה מנשוא. 

לא אחת, גם כאשר אנו משתדלים להתרכז בהאזנה אנו מגלים שמחשבותינו נדדו. לעיתים משום שאנו טרודים במה שכבר נאמר או במה 

שאנו עומדים לומר, וכך איננו ערים למה שמתרחש ברגע הנתון. לעיתים משום שהרגשות העולים בנו חזקים עד כי הם מציפים אותנו 

ומקשים עלינו להיות עם המטופל. לעיתים אנו טרודים בעיבוד נושאים פנימיים שלנו.

חלק ניכר מהבעיות בהאזנה נובע מהצורך להגיב לדברי המטופל. כאשר המטופל אומר דבר מה שאיננו מסכימים לו או שהוא פוגע בנו, 

אנו חשים צורך להגיב ושוכחים שתפקידנו אינו להעריך או לשפוט את דברי המטופל אלא לתת להם מקום, או לחלופין עוסקים בהתנצחות 

פנימית אשר אינה מאפשרת קשב אמיתי(בנבנישתי פרק 2 האזנה ודיבוב בראיון המסייע)

ועם כל האמור פה לעיתים דווקא חוסר יכולת ההקשבה היא סימן חשוב לעין ערוך ללמידה על המטופל ועל המתרחש בתהליך הטיפולי :

" מכל האמור לעיל עולה הרושם כי ההפרעות בקליטה בעת האזנה מקורן אך ורק במטפל, אולם הדבר אינו בהכרח כך. לעיתים על אף 

הריכוז המטפל משתעמם ומאבד את חוט השיחה, או מוצא עצמו מגיב בתוקפנות על אף שתגובות ממין זה אינם מאפיינות אותו, ואינן 

עולות עם מטופלים אחרים. לזיהוי הדפוס משמעות רבה, שכן סביר שהאינטראקציה בחדר בין המטפל למטופל מתקיימת גם מחוץ לחדר 

ומאפיינת את האינטראקציות בחייו של המטופל (בנבנישתי פרק 2 האזנה ודיבוב בראיון המסייע)

עוד דבר חשוב עליו אני מעוניין לדבר הוא נושא האחריות, מה היא אם כן האחריות של המטפל בתוך הדיאלוג עם המטופל, אחת התחושות 

השכיחות היא הצורך לספק את הסחורה, לפתור את החידה, להראות למטופל את מה שהוא לא מצליח לראות, כי אני המטפל הוא בא אלי 

לקבל עזרה אז יש לי עבודה לעשות, צריך לספק קבלות. בתוך תחושה זו מתגלמת בעיה מאוד עמוקה המשפיעה על הטיפול בכללו כמו גם 

על הראיון כי כמו שאני רואה את הדברים האחריות של המטופל היא להביא את הדברים עליהם הוא רוצה לעבוד ואחריות המטפל היא להיות 

איתו רק עם מה שהוא מביא ולא עם מה שהוא עצמו היה רוצה שיעלה או מה שהוא רואה, כל התנהלות אחרת של המטפל מכניסה את התכנים 

שלו לתוך הראיון, מרחיקה את השיחה והמפגש כולו מהמטופל ומהמקום האותנטי בו הוא נמצא, לא מכבדת  ולא מאפשרת המשך העמקה:

" אחריות היא בחירה חופשית בין אלטרנטיבות ויישומה בפועל. קבלת אחריות היא בסיס לאוטונומיה האישית, אשר בה מרוכז חלק גדול 

מהמאמץ הטיפולי. יכולתו של המטופל לממש את הבחירה האישית שלו היא מרכזית לטיפול האנליטי.

ההכרה בקיומם של כוחות בלתי מודעים מעלה את השאלה עד כמה אפשר ליחס אחריות לאדם על כוחות שאינו מודע להם, ואינו יכול לשלוט 

עליהם? זיהוי הכוחות הבלתי מודעים במסגרת הטיפולית אינו נועד להצדיק את העבר, אלא לשנות את העתיד: המטרה הטיפולית המרכזית 

אינה הזיהוי של האחראי למה שהיה, אלא מה אחראי להתפתחות בהווה ולהגבלתה. טיפול עוסק בפיתוח פרספקטיבה המאפשרת הבנת 

קשרי העבר וההווה כדי לאפשר שינוי, אם אכן המטופל רוצה בו. הבנה טיפולית לא נועדה כדי לפטור או לחייב באחריות את המטופל, 

אלא להבין מה מונע אותו מיישומה של האחריות(רוזנהיים, 1990).

ככול שאני ממשיך לכתוב על הראיון הטיפולי עולים עוד ועוד נושאים חשובים ומורכבים, כל נושא מתחבר לנושא שלפניו וכך הם עומדים 

להם תורים תורים ומחכים לקבל פיסת נייר בעבודה ורק מחדדים לי את המחשבה עד כמה עמוק ומורכב נושא זה.

אתיקה, הדרכה, הצורך לספר על עצמנו ומידת עמימות ופתיחות של המטפל אל מול המטופל,הטלת ספק, אומנות שאלת השאלות, 

סוגי הגנות, שיפוטיות, התנגדות והתמודדות עם קשיים, שתיקות, המלל שמעבר למילים- טון דיבור, שפת גוף וכד', תגובות המטפל, 

העמקה במושגי יסוד כמו שיקוף, פירוש וכד', ועוד .......

ישנה רשימת שאלות בספרו של אברהם בנימין, הראיון המסייע עליה הוא ממליץ על מנת לתת דין וחשבון לעצמנו בכל הקשור לראיון 

הטיפולי וחשבתי שיהיה נכון וחשוב לסכם איתה את החלק הזה של העבודה וגם לקחת אותה כצידה לדרך:

"האם סייעת למטופל להרחיב את שדה תפיסתו ככל האפשר? האם היה מסוגל לראות את הדברים כפי שהם נתפסים לו,

 ולא כפי שהם נתפסים לך או למישהו אחר? האם הרשה לעצמו להביט ישירות במה שהתגלה לעיניו ולתת לו ביטוי, או שראה עצמו 

כפי שהוא נתפס בעיניי הזולת? האם ראה את עצמו כפי שהוא, או שראה בעצמו את אותו אדם שחשב שעליו להיות? האם יחסך אליו 

מנע ממנו לברר לעצמו מהו מרחב המחייה שלו, או סייע בידו לנוע בו, מבלי שיופרע מכוח השפעות חיצוניות? האם עזרת לו לעבור 

ממסגרת התייחסות חיצונית למסגרת התייחסות פנימית? האם עזרת לו להתקרב אל עצמו? לחקור ולבטא את מה שגילה, או הנחת 

לו לשקוע בשגרה ולהשלים עם התוויות שאחרים מדביקים לו? האם סייעת לו לומר באמת כיצד הוא מרגיש, כיצד באמת נראים הדברים 

בעיניו?האם הנחת למטופל לחקור ולברר לעצמו את הדברים בדרכו הוא, או הנחית אותו בכיוון שאתה בחרת למענו? האם לא היה כל 

איום בהתנהגותך? האם פחד להתבטא, ואם כן, מה עשית כדי להקל עליו? האם באמת רצית להקשיב לו, ואולי העדפת שיקשיב לך, 

מפני שכבר ידעת את הפתרון לבעייתו, או שרצית להשמיע לו את דעתך, ושמא לא רצית לשמוע עוד כי ממילא לא ידעת כיצד לטפל בעניין? 

האם התאמת את עצמך למטופל, או אילצת אותו להתאים עצמו אליך? מה אתה מעדיף? מה טוב יותר בשבילו?(בנימין, 1990). 


סיכום

תהליך של זיכוך בדרך לספונטניות

אני חושב על כמות המחשבות, הרגשות, האסוציאציות והרצונות העוברות בתוכי בתוך מפגש פסיכו דרמטי, אילו רק היה אפשר לתת 

להם צורה מוחשית הם היו יכולות למלא את כל החדר.

אני חושב עכשיו על חבורת אנשים הנמצאים בקבוצת פסיכודרמה ועל האפשרות לראות בצורה מוחשית את כל המחשבות, והרגשות 

של כולם בתוך אותו החדר – כאוס זו המילה הראשונה הקופצת לראשי – "כאוס חוקר תופעות שהעיקרון השולט בהן הוא חסרונו של 

העיקרון. הוא מנסה למצוא את הסדר בתופעות שנראות אקראיות וחסרות כל סדר. התהליך הכאוטי אינו אקראי בכך שכל שלב קובע 

את השלב שאחריו אך התהליך כולו אינו ניתן לניבוי, אם נסתכל על אבן מתדרדרת במדרון, בכול רגע נתון היא מושפעת מן המשטח 

עליו היא מתגלגלת ומצורתה שלה אך לעולם לא נוכל לדעת היכן בדיוק תיעצר" (כאוס – עושים סדר בבלגאן).

ואולי זה כל הקסם בתהליכים מסוג זה, הם כל הזמן מתרחשים, אפשר לראות ולהבחין שבעומקם יש סדר והיגיון מאוד ברורים אבל 

אי אפשר לדעת אף פעם מה יהיה, רק לנחש, ובסופו של דבר, במבט לאחור זה תמיד נראה הגיוני.

אותו הדבר קורה כאשר מיליוני זירעונים מסתובבים מסביב לאותה ביצית מהמשל הנ"ל עד שברגע אחד, זירעון אחד מכל המיליונים 

נכנס פנימה לתוך הביצית, וברגע הזה מתרחש תהליך של זיכוך, מתוך כל הרעש, הבלגן והפיזור נוצר שקט, שקט שהוא תחילתו של 

משהו חדש, מרוכז, ממוקד ועמוק יותר. וזה בדיוק מה שקורה ברגע בחירת הפרוטגוניסט והמפגש איתו, כל אותן מחשבות רגשות 

ואסוציאציות חופשיות המסתובבות בחדר בין חברי הקבוצה ובתוכם מתנקזות ברגע אחד באדם אחד שהוא אומנם הנציג של עצמו 

ושל התהליך האישי שלו אבל באותו הזמן הוא גם סופו של התהליך הכאוטי של הקבוצה שבחרה בו ולכן מייצג ומכיל בתוכו בנוסף 

לתהליך האישי שלו גם את התהליך של הקבוצה כקבוצה ושל כל אחד מהחלקים בה.

דבריו של פוקס בנוגע למטריצה הקבוצתית מתחברים ומבהירים עוד קצת נושא מעניין זה : ""המטריצה הינה לדבריו של פוקס רשת 

היפותטית של תקשורת ויחסי גומלין אשר נוצרת ומתפתחת בקבוצה, המטריצה מהווה את המצע המשותף שקובע את משמעות 

וחשיבות כל האירועים אשר מתרחשים בקבוצה ושעל פניו ממוקמת זרימת התקשורת המילולית והבלתי מילולית.., המטריצה 

מאפשרת התייחסות רב ממדית להתרחשויות הקבוצתיות, לעיתים לפרט, לעיתים לתת קבוצה או לקבוצה כשלם ברמות שונות של 

מודעות כאשר העבודה ברמה אחת פועלת דרך הרשת התקשורתית על שאר הרמות והמישורים, הבנת התהליך הקבוצתי תעשה 

ע"י בחירת המיקום של הגורם הפעיל המשמעותי ביותר ברגע נתון".

וכאשר נבחר פרוטגוניסט, הוא כאדם, והנושא אותו הוא מביא הם הייצוג והבחירה של הקבוצה ומתוך כך גם הגורם הפעיל המשמעותי 

ביותר בתוך התהליך הכאוטי של הקבוצה באותו רגע נתון ולכן המשך התהליך הוא שדרך הפרוטגוניסט, הנושא שהוא מביא והחומרים 

העולים מתוך העבודה ממשיכים כל האחרים בקבוצה וגם הקבוצה כשלם לעבוד.

הרעיון והברית הטיפולית הם הכלים המרכזיים שיכולים לאפשר לתהליך מופלא זה להמשיך ולהתקיים, הבנתם העמוקה ושימוש נכון 

בהם יוצר אפשרות של הזדככות והסרת הקליפות של הפרוטגוניסט, בדרך זו יכול להתאפשר לו מפגש של ספונטניות עם עולמו הפנימי, 

עם החיים ועם הרגע, וע"י כך לאפשר לו ולקבוצה את השלמתו תהליך הכאוטי ואולי חשוב מכול אפשרות ל "תגובה הולמת במצב חדש ותגובה חדשה על מצב ישן" (מורנו)