העברה נגדית - המכשף הגדול של הטיפול


כתב : גבע הוכמן
 

העברה נגדית - המכשף הגדול של הטיפול
 
תורות הנסתר מבוססות על ההכרה שיש ידע נסתר (הידע הגנוז במעמקים, בלא-מודע), שהוא האמת הגדולה, שהנפש זקוקה לו למען ההתפתחות הרוחנית המלאה, התפתחות שהיא בעלת חוקיות פנימית וקשורה באופן סינכרוני עם חוקי היקום ותהליכיו. תורות הנסתר עוסקות בידע שמטיבו נסתר הוא, אינו מודע ואינו נגיש לתודעה הרציונלית הרגילה. הוא ידע נסתר גם משום ששומרים אותו נסתר, כדי שיגיע רק למיועדים לו, ליודעי ח”ןלמתאימים-לראויים לקבלתו, בחוג פנימי של יודעי דבר.(תנצר ר. 2008)
ההעברה הנגדית היא המכשף הגדול של הטיפול, בלי שום אמצעים, ללא כבלים, ללא דיסקט או דיסק און קי וגם בלי אינפרא אדום או בלוטוט, אפילו ללא עזרתו של נייר הקופי הישן והטוב, בדרך מופלאה היא עוברת ואיתה עוברים אין סוף נתוני מידע, מחשבות, תחושות גוף, רגשות, כל אלה עוברים וברגע אחד הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהמציאות של אדם אחר.
כמו וירוס החודר למחשב וכמו מחלת הסרטן המתפתחת אצל האדם, ההעברה הנגדית לא מגיעה ארוזה באריזת מתנה וגם לא מקבלת אזור מפורז במרחבי התודעה הגדולים, היא משתלבת, נטמעת ומתערבבת בתוך המרקם הפנימי, הנוכחות שלה משנה את המציאות הפנימית היא הופכת לחלק בלתי נפרד ממנה ולכן בדומה למחלת הסרטן ההעברה הנגדית יכולה להיות תחילתו של תהליך הרס עצמי שסופו במוות (האדם או הטיפול) והיא גם יכולה להוות חלון הזדמנויות נדיר ומשמעותי לגדילה, שינוי והתפתחות.
"המונח העברה נגדית (countertransference) משמש לעיתים קרובות לתיאור מכלול הרגשות והגישות של המטפל כלפי המטופל שלו (Kemper אצל( Chediak Sandler et al (1973) (שם) ציין, שהעברה נגדית היא תגובה אחת מתוך רפרטואר שלם של תגובות המטפל כלפי המטופל, הנובעות מגורמים שונים בתוך מערכת היחסים שלהם...ההעברה נגדית היא התגובה הכללית של המטפל אל המטופל כאדם, המתבטאת במחוות פיזיות, אמפטיה, הזדהות, הכלה וכו'. מה שמבחין אותה משאר התגובות הוא שהיא מתייחסת לתגובת המטפל לתפקיד שנתן לו המטופל, בהעברה שלו כלפיו (ומכאן העברה נגדית, להבדיל מהעברה). (ר.א,2003).
לא בכדי אותו מידע בוחר להיות מוסתר ומוצפן, לא לכל אחד הוא מיועד, רק יחידי הסגולה המסוגלים לפענח צופן נסתר זה, הם ורק הם הראויים לעשות בו שימוש, אצל השאר יכנס לפעולה מנגנון ההשמדה העצמית ובתהליך איטי אך יסודי ישמיד עוד ועוד ערוצי תקשורת אפשריים.
      כמו בסדרת הספרים של הארי פוטר, ילד שחולם להיות מכשף והולך לבית ספר מיוחד למכשפים, שם הוא מגלה כי אומנות הכישוף אינה פשוטה כמו שחשב, המציאות מורכבת הרבה יותר מהחלום, בורות עמוקים ומפחידים, מהמורות וסכנות רבות אורבות בדרכו, עם הזמן לומד הילד כי רק השילוב בין הידע הנלמד לניסיון החיים הוא זה שיוצר את האפשרות לגדול ולהתפתח כאדם, להרחיב את נפח המיכל הפנימי ואת יכולת הקיבול שלו ורק כך יוכל להפוך למכשף טוב יותר. "ביון ראה את ההעברה הנגדית כיחסים בין-אישיים ובהתאם לכך פיתח את רעיון ה"מיכל". תפקיד המטפל להכיל את הרגשות הפתולוגיים של המטופל מתוך ההנחה שהוא אינו יכול להיות מסך חלק אלא אובייקט המגיב רגשית לתכנים של הטיפול."(רוזה שמש)
כך גם עם המכשף הגדול של הטיפול, ההעברה הנגדית, לא מספיק לקרוא חומר תיאורטי, להבין את הרעיון הכללי העומד מאחריה, ולהתפלפל עליה עם עמיתים למקצוע צריך לחוות אותה פעם ועוד פעם, לתת לה לפעול עלינו, להתמסר לתהליך, לאט לאט, להרגיש אותה, לאפשר לעצמנו ליפול לפח שלה שוב ושוב, רק כך זה אפשרי, רק מלמטה אפשר להתחיל וללמוד אותה, להתחיל ולגעת בניואנסים הקטנים המרכיבים אותה ומשם להתחיל ולמצוא שוב את עצמנו בתוכה.
ההעברה הנגדית קיימת תמיד, בכל מקום ובכל מצב, אין טכניקה המצליחה להעלים אותה מהשיח הטיפולי, וטוב שכך, לכן כל אדם העוסק בטיפול, נכון שידע לעבוד איתה, עם זאת נראה כי המטפל בפסיכודרמה עומד בפני סיטואציה מורכבת ושונה בתוך העבודה עם ההעברה הנגדית, הפסיכודרמה מנסה לתת חיים לדרמה הפנימית המתרחשת בכל רגע ורגע מאחורי כל אדם, דימוי, סיטואציה או קבוצה, היא שיטת טיפול מלאה בחיים והתרחשויות, עוצמות גדולות קיימות בתוך חזרה ממשית לאירועים מכוננים או המחשה של מצבים נפשיים פנימיים, המטפל אומנם אינו משחק תפקיד פעיל בדרמה עצמה אך היא מתרחשת אל מול עיניו, הוא נמצא שם, ממש בתוכה, מסתובב בתוך המרחב הפנימי של החוויה ומתוך כך גם מאוד חשוף אליה ולתכנים שבה, זה כמו ההבדל בין להיות ב... ולשמוע על...
אולי בשלב זה באמת כדאי ששוב נחזור קצת לדבר על..., לפני שנהייה ב... נקבל קצת כלים בעזרתם נוכל לחזור מאוחר יותר ושוב להיות בחוויה, גם לפרק ולהבין אותה וגם לפעול מתוכה טוב יותר,   אנסה להביא כעת קצת רקע תיאורטי המסוגל לעגן במילים את החוויה.
נתחיל במעט היסטוריה, " ההתייחסות הראשונה למושג העברה נגדית מצויה בכתביו של פרויד (1915). הוא תיאר העברה נגדית כמכשול בטיפול הפסיכואנליטי אשר נוצר כתוצאה מהשפעתו של המטופל על רגשותיו הלא מודעים של המטפל (Anastasopoulos & Tsiantis, 1996).
על כן, בתחילה תגובת העברה נגדית נתפסה כהפרעה למטפל בהבנת המטופל, כאבן נגף בטיפול. היא שיקפה את ההתרחקות מן האידיאל האובייקטיבי ולכן חייבה מאמץ מצד המטפל, בעזרת הדרכה או טיפול שהוא עובר בעצמו, להשתחרר ממנה ולחזור לתלם (ברמן, 1986). בהתאם לראייה זו מושג זה נותר חבוי וקיבל תשומת לב מועטה יחסית בתקופתו של פרויד.(אפרת גיבונס). כהתייחסות היסטורית ראשונית זו היא ממש פריצת דרך, עצם היכולת להבחין בזה שהקושי הפנימי הנוצר לא נובע רק מעולמו הפנימי של המטפל אלא מקורו הוא דווקא במטופל, או בחומרים העוברים מעולמו הפנימי והדרך בה הם פוגשים את זה של המטפל, דבריו של פרויד מתארים בדייקנות רבה את התחושה הראשונית המתקבלת בתוך העברה נגדית.
כל מטפל כבר בתחילת דרכו חווה את התחושה המתעתעת הזו של ההעברה הנגדית, לעיתים התובנה נופלת מהר, תוך כדי הטיפול עצמו, ולעיתים לוקח זמן רב עד שמצליחים לשים לב ולעלות על הבלוף, אבל פתאום זה קורה ברגע אחד של חסד (או הדרכה), המטפל מצליח להבחין שהוא מופעל, שהוא משחק תפקיד ראשי בתוך סרט של מישהו אחר ובמקרה זה הסרט של המטופל שלו, התעתוע הוא לעיתים כל כך גדול מכיוון שהמטפל מגיב מתוך עולמו, התכנים אומנם עוברים מעולמו של המטופל אבל הם נטמעים ומתערבבים בתוך עולמו של המטפל, הופכים להיות חלק ממנו רגשית, פיזית והתנהגותית. תובנות אלה ואחרות הביאו אותי אל השלב הבא בהתפתחות תפיסת ההעברה הנגדית.
"ההתפתחות המרכזית בתפיסת המושג התרחשה כאשר העברה נגדית החלה להיתפס כבעלת חשיבות מרובה עבור המטפל בהבנת המשמעות החבויה של החומר המובא על ידי המטופל. Heimann  (1950), הייתה בין הראשונים לתאר באופן מפורש את הערך החיובי של העברה נגדית וכינתה זאת "ככלי לחקר הלא מודע של המטופל". היא תפסה את המושג כמכסה את כל הרגשות אותם חווה המטפל כלפי המטופל והסיקה כי העברה נגדית היא ברובה יצירה של המטופל המכילה את הלא מודע שלו ומהווה חלק מאישיותו. ההתעוררות הרגשית של המטפל מעידה על השפעה לא מודעת של המטופל על המטפל וניתן לראותה כהשלכה של המטופל."
(אפרת גיבונס).
מצב זה דורש התבוננות מעמיקה ובלתי פוסקת של המטפל בעצמו, גם במהלך הטיפול וגם לאחריו, הוא נדרש לשים לב לדקויות הקטנות המרכיבות את ההתנהלות הפנימית והחיצונית שלו מול המטופל, להיות ער אליהן, לברור ולברר אותן בכל עת.
לשם דוגמה אני רוצה להביא את קטע מפסיכודרמה אותה הנחתי, ואת התוכן של הרגשות שעלה בתוכי תוך כדי עבודה, אתחיל בציתות מתוך העבודה :
8 – פרוטגוניסטית(יושבת עם רגליים וידיים סגורות וראש למטה.). אני ככה, איך שנבחרתי ישר הוצפתי שמחה מאוד גדולה וישר עברה לי מחשבה שאחריות שלי לביים את הפסיכודרמה הזאת ואז התיישבתי בכוונה בכזה פפפףףףף, אבל אני כבר יודעת שאני צריכה להביא, הנה אני כבר אומרת... אני יפשט את זה, אני באמת ינסה לפשט את זה........
8 – פרוטגוניסטית (המשך)ואני כל הזמן חושבת על גבר, חתונה, בית, ילדים, אני רוצה שמישהו יטפל בי, ממש אני רוצה למצוא את הגבר הזה שלא אני יצטרך לטפל בו ולחזק אותו, אני רוצה שמישהו יטפל בי ויחזיק לי את הפנים ויגיד קטנה שלי והכול יהיה בסדר.
כבר מקריאה של קטע קצר זה אפשר לשים לב לדואליות ברצונות של הפרוטגוניסטית, מצד אחד היא רוצה לביים, לארגן, להביא, לקחת אחריות ומהצד השני היא מבקשת להרפות, לשחרר, שמישהו יטפל בה ויחזיק אותה, אותו קונפליקט מתבטא גם בטון הדיבור ובשפת הגוף שלה, היום לאחר מעשה, אני מניח שאת הדיון הזה היא מנסה להביא בין היתר מולי כמטפל וכגבר כאיש משפחה וכאבא, היא מעבירה אלי תכנים אלו מתוך עולמה שלה.
בפועל ככול שהתקדמה הפסיכודרמה אני הרגשתי שאין לי מקום, שאני נעלם, מאבד את הביטחון, את עמוד השדרה שלי ואת קו המחשבה אל מול הפעלתנות הבלתי פוסקת של הפרוטגוניסטית על הבמה, אני זוכר שבהתחלה חשבתי לעצמי, "יופי, שתמשיך להניע את עצמה, אני תקוע, אני לא מצליח להיות שם בשבילה", לא הצלחתי להבין ולזהות באותם רגעים איך עולמה שלה מתערבב בעולמי שלי, הכול באותו הרגע היה נראה לי שלי, וזה היה גם הדרך בה פעלתי, לא רציתי לערבב אותה בסרטים שלי, רציתי לשמור עליה ובדיעבד כמובן שעשיתי את ההפך, לא אפשרתי לה לפגוש חלק בתוכה שככול הנראה חשוב מאוד שהיא תעשה עבודה מולו, היא אולי אמרה שהיא רוצה גבר שיחזיק אותה אבל התנהגה לא מתוך הרצון שלה אלא מתוך סכמה אותה היא הביאה איתה מעברה.
"בספרו "אדם נפגש עם עצמו" (1990), מתרחק רוזנהיים מההגדרה המקורית המדברת על שחזור של יחסים ומגדיר העברה כשחזור לא מודע של תבניות תגובה מהעבר וזאת מבלי שהאדם בדק אם נתוני ההווה או הגירויים המאפיינים אותו דומים או שונים מהנתונים שביחס אליהם פיתח את הדפוסים הללו במקור. מעצם טבעה מתייחסת ההעברה אל ההווה בצורה סטריאוטיפית, לא ביקורתית, לא מדוייקת והמבוססת על מציאות שחלפה. רוזנהיים מציין, כי ערכה של ההעברה בטיפול הוא בהיותה מדגם מייצג המאפשר זיהוי עיוותים בתפיסותיו ובהתנהגותו של המטופל. מטרת הטיפול, אם כך, היא לסייע למטופל להימנע מהכללות יתר שאינן תואמות את המציאות, ולהיות מסוגל להבחין בין מה שהיה (ומה שרצה שיהיה) לבין מה שקיים ואפשרי כעת.(ר.א,2003).
המקרה הנ"ל, סבוך, מורכב ומהתל ככול שהיה הוא רק קצהו של קרחון ההעברה הנגדית, מסתבר שהכישוף יכול להיות עוד הרבה יותר מורכב וקשה, ברצוני לספר על דניאל (שם בדוי), ילד בן 10 שהגיע אלי לטיפול בקליניקה עקב קשיים גדולים של ההורים והצוותים החינוכיים בהתמודדות היום יומית מולו, לדניאל היו פנים מתוקות, חיוך שובה לב וצחוק מתגלגל, משהו בפנים המתוקות שלו שבה את ליבי, השבועות הראשונים של העבודה עם דניאל היו מאוד פוריים, היה נראה שנוצר קשר טוב, דניאל אהב לבוא למפגשים והעתיד נראה ורוד, בערך חודש לאחר תחילת הטיפולים משהו התחיל להשתנות.
היום כאשר אני מסתכל בעיניים אובייקטיביות על המפגשים אז מה שקרה בפועל זה שדניאל בסך הכול התחיל קצת יותר לבדוק גבולות אבל לא הרבה מעבר לזה, האמת כמעט בכל טיפול עם ילד ישנם שלבים בהם נושא הגבולות עולה בחדר, אבל מה שהיה שונה הפעם זו התגובה הפנימית שלי לבדיקת הגבולות של דניאל, לא יכולתי לסבול את זה, הרגשתי כעס עצום כלפיו, שנאה ורצון, צורך פנימי לא מובן לתת לו סטירה, בהתחלה קצת נבהלתי מעצמי, ניסיתי להבין מה קרה לי, למה אני כל כך קצר, אולי אני במתח, עמוס, עייף ואין לי כוח וסבלנות אליו, בשלב מסוים הבנתי שקורה פה משהו חשוב דניאל מדבר איתי, מכניס אותי לסרט שלו, אבל מה עושים, איך אפשר לנהל דיאלוג מתוך תחושות כאלה ? ופה נכנס הנושא של רגשות שליליים בהעברה נגדית, נושא חשוב מעין כמוהו בהתפתחות ההיסטורית של ההעברה הנגדית וגם נושא שמאפשר עוד העמקה של התוכן, עוד אפשרות ללמוד להשתמש ולהבין אותו עמוק יותר.
הראשון שעסק בנושא היה מי אם לא מיודענו ויניקוט : ויניקוט (1949), היה בין הראשונים להכיר בתרומתה של העברה נגדית שלילית לתהליך הטיפולי. במאמרו הוא הציע כי כפי שמטפל חש אהבה למטופליו כך הוא גם שונא או מפחד מהם וככל שהמטפל יטיב להבין זאת כך השנאה והפחד ישפיעו פחות על האופן בו הוא עובד עם מטופליו. וינקוט ייחס חשיבות רבה למודעות ולהבנה של רגשות קשים אלו על מנת שאלו יקדמו את התהליך הטיפולי ולא יחבלו בו.
ויניקוט הציע כי מה שהמטופלים יכולים להעריך אצל המטפל הם רק מה שהם עצמם מסוגלים להרגיש. כך למשל, המטופל האובססיבי יחשוב כי המטפל עושה את עבודתו באופן אובססיבי וחסר תועלת. אם באנליזה עלולים להיות מיוחסים למטפל רגשות קשים עליו להיות מסוגל להיות מוכנס לעמדה זו ומעל הכול הוא חייב לא להכחיש שנאה אשר קיימת בו.
ויניקוט טען כי ישנן סיבות שונות לעובדה ששנאה בטיפול נותרת לא מבוטאת ולעיתים אף אינה מורגשת. המטפל חש כי אין זה ראוי לשנוא את המטופל וחש אשמה על כך. בהתאם, הוא מחפש דרכים קונסטרוקטיביות להתמודד עם השנאה שלא כחלק מן הטיפול ולא מול המטופל. למרות זאת, המטפל צריך להיות מוכן לעמוד מול רגשות קשים מבלי שהמטופל ידע על כך ועל מנת לעשות זאת עליו להיות מודע לפחד ולשנאה שלו"(אפרת גיבונס).
כאשר אני מתבונן בהנחיות הפסיכודרמה שכבר עשיתי ובטיפולים מתוך הקליניקה אני יכול לזהות שחוסר הבנה, תגובה, או זיהוי להעברת הנגד מעלה את רמת החרדה, אצל המטפל, הפרוטגוניסט וגם אצל הקבוצה מצד שני לפעמים אותה העברת נגד נמצאת שם ממש טיפה מתחת לפני הקרקע, מוסתרת בשכבת חול ואבק קטנה שכאילו מספיקה נשיפה קטנה בכדי להסיר אותה אבל מסתבר שזה ממש לא פשוט לטאטא את שכבת האבק הזו ולהתבונן במה שיש שם באמת. משהו שם בהתבוננות, בזיהוי ובעיקר בהצפה של אותם תכנים גם הוא ככול הנראה מעורר חרדה, מה שאני מוצא כהקלה, גם למטפל וגם לפרוטגוניסט ולקבוצה בהתייחס לדברים אלה זו האפשרות ללמוד איך להסכים לטעות, לתת לעצמך לא לדעת הכול, להיות אנושי פשוט וצנוע (וזה כשלעצמו משימה לא כל כך פשוטה).  "תמיד קיימת תנועה דיאלקטית בין הצורך בגילוי לבין הצורך בכיסוי, בין הצורך בהצפנה לבין הצורך בפענוח הצופן. עת להצפין ועת לפענח... התודעה רוצה בידע החדש ומבקשת לגלות את הנסתר. אולם במקביל קיימת גם מגמה אחרתוהיא של ההתנגדות העצלה או המפוחדת של תודעת האדם, השמרנית והנוקשה, שמסרבת לפגוש את הסודי-הנסתר שבנפש. גם מגמה זו אחראית לתהליך בנפש היחיד, שבונה לעצמו מנגנוני הגנה כנגד הידיעה. התודעה מסתירה את הידע הלא-מודע עדיין, שטמון בעומקי הנפש מבלי דעת, כהדחקתו מפני תודעתו שלו. זו הסיבה שהמיתוסים מספרים לנו כיצד האדם שרוצה להתפתח חייב לגנוב את הידע מהאלים המסרבים להעניקו: פרומתאוס גונב את האש מהאלים עבור האנושות ואדם וחוה אוכלים מתפוח הדעת בגנבה. מתברר אפוא שנדרש מאמץ מכוון ואמיץ, שעוקף את הגנות ההתנגדות של התודעה, כדי להשיג את הידע המוסתר (רות תנצר, 2008).    
 
 
 
 
 
סיכום ודיון – השלב האחרון
 
ישנו עוד שלב אחד בו הייתי רוצה לגעת בתוך המסע המורכב הזה, ואת השלב הזה בחרתי לכלול דווקא בחלק האחרון, בסיכום. בעבודה זו יצאתי למסע, מסע בו אני נדרש לצעוד במקביל בשני נתיבים נפרדים המשלימים זה את זה, האחד הוא הנתיב של ההתפתחות ההיסטורית של ההעברה הנגדית ובמקביל לו נבנה המסע הפנימי שלי להפנמה של הנושא, אני ממש יכול לחוש איך רצף האירועים יוצר תובנה ואולי עכשיו לקראת הסוף זה הזמן ששני נתיבים אלו יהפכו לנתיב אחד, כי בשלב הזה האובייקט הופך לסובייקט.
יום אחד קם אדם בבוקר והגה רעיון, לרעיון הוא קרא העברה נגדית, אותו אדם לקח את ההעברה הנגדית החדשה שלו ויצא למסע, בתחילת דרכו היה האדם דף חלק, כך הוא לפחות חשב, הוא האמין שבחדר בו הוא יושב ביחד עם מטופליו נמצא רק סובייקט אחד, אותו אדם גדל התפתח והפך עם השנים לאובייקט, בשלב זה הוא כבר האמין כי בתוך חדר הטיפולים שלו יושבים שניים, אובייקט אחד וסובייקט אחד, הזמן חלף עבר לו ועכשיו גם האובייקט הפך לסובייקט, עכשיו, כך האמין אותו אדם, כבר יש שני סובייקטים בחדר אחד.
זה אומנם התהליך ההיסטורי אבל זה גם ללא ספק התהליך הפנימי שכל מטפל צריך לעבור בתוך עצמו, כמו השתיל ששואף להפוך לעץ, כמו הילד השואף לגדול ולהפוך לאדם בוגר, אין קיצורי דרך, כולם חייבים לעבור את כל המסע, כך גם המטפל, הוא נדרש לגדול דרך השלבים של הרעיון על מנת להצליח ולהשתמש בו.
פתאום הכול ברור יותר, אני יכול להבין למה ה"מטפל" צריך להיות בתחילת דרכו קצת דף חלק, ואיך מתוך הגדילה שלו מתאפשר לו לאט לאט להתחיל ולהיות גם אובייקט, משם, שיבשילו התנאים הוא יוכל גם להפוך לסובייקט. עם ההבנה הזאת אני  יכול להרשות לעצמי לעצור רגע, להרגיש תחושה של רווחה והשלמה עם המקום שלי היום, ולהמשיך לסמוך על התהליך, הוא כבר ייקח אותי קדימה.
אם זה מה שמתרחש בינינו כרגע מבחינה רגשית, אז לזה חשוב שנתייחס. וזה חשוב לא בגלל שכרגע אני הוא ה"אמא הטובה דיה" שמסוגל לקלוט את צרכיו של המטופל כפי שכל מטפל\אמא-טובה-דיה היה קולט, אלא בגלל שהתגובה הרגשית שלי היא מעין אמת רגשית שמתקיימת כאן בחדר בינינו, והעובדה שמישהו אחר היה מגיב, סוביקטיבית, אחרת, איננה משנה את האמת הרגשית של מה שמתרחש עכשיו
אם נחזור לרעיון של התקופה השלישית שהצגתי קודם, לפיו הנוכחות הרגשית של המטפל בטיפול היא כזאת שהתגובות הרגשיות שלו ,כלומר הקאונטרטרנספרנס שלו, היא בהכרח חלק משמעותי מהאינטראקציה האינטרסובייקטיבית, אז קל להבין שאי אפשר להמשיך ולהתייחס לשני האנשים בחדר כאילו היו שני גופים נפרדים, שלעתים יש ביניהם אינטראקציות מוגדרות. אנחנו צריכים לשנות את הראיה שלנו מראיה שדומה לפיזיקה של ניוטון, אינטראקציות מוגדרות בין גופים נפרדים, לראיה של שדות של כוחות. שני "הגופים" בחדר כל הזמן פועלים אחד על השני ומופעלים אחד על ידי השני. אין מצב של נפרדות, של אי-מגע. כל הזמן יש השפעות ותקשורות רגשיות בין שני הגופים, עד כדי כך שכבר לא כל-כך מתאים לקרוא להם "שני גופים". ולכן אוגדן התחיל לדבר על "השלישי", The Third , שנוצר בטיפול, שהוא הסך-הכל של המרקם המשותף של מטפל-מטופל בהיותם יחד (יחד – לאו דווקא פיזית ברגע נתון). כבר אי אפשר כל כך להפריד ולדבר על כל אחד מהם בנפרד– הם בעצם מהווים ישות אחת מורכבת"(פרלוב מ., 2009)
זהו, הגיע הזמן לסיים, עוד לא הספקתי לשים את הנקודה האחרונה על הדף וכבר התחיל הרחש על השלב הבא, אבל זה כל היופי, זה כל כך עמוק שזה לעולם לא נגמר...........
סוף