הדור החדש - בחזרה לעולם הרחם


הדור החדש – בחזרה לעולם הרחם

האלקטרוניקה כרחם – במקום עובר שמחובר דרך חבל טבור לשלייה, יש לנו היום ילד שמחובר דרך ה Wi-Fi לאייפד שלו. 
 

אם נתבונן לרגע בחוויה הפנימית של עובר הנמצא ברחם אמו, נראה שהוא חווה מעין מציאות אוטופית, כל

צרכיו ממולאים עוד לפני שהוא מבין או מרגיש שהוא צריך אותם. החיבור שלו לחבל הטבור, יוצר מציאות

בה לפני שהוא מרגיש רעב הוא כבר שובע, לפני שהוא מרגיש צמא הוא כבר רווה. לאחר תשעה חודשים

בעולם אוטופי הוא יוצא לאוויר העולם, חבל הטבור נחתך והמציאות משתנה, ברגע אחד פתאום הוא חווה

מעין כיווץ, כאב חד בבטן. ברבות הימים, אותו תינוק יבין שהכאב הזה הוא סימן לרעב, אבל באותו הרגע

הוא פשוט מתחיל לצרוח, הוא חווה חוסר אונים אל מול מציאות חדשה שאינו יודע איך להתמודד איתה.

ואנחנו ? אנחנו מבינים שהוא פשוט רעב, לא שופטים אותו על ההתנהגות הפרועה שלו, לא שמים אותו

בעונש בחדר,, וגם לא מאוכזבים מהמידות הרעות של בנינו הקטן, חוסר הציפיות מונע מאיתנו אכזבות,

הוא מאפשר לנו לנסות ולהיות קשובים ואמפאתיים לילד שלנו ולכאב שהוא חווה, אנו מנסים לאפשר לו

נחיתה רכה בתוך עולם שחדש לו לחלוטין .

ואז כמה שנים לאחר מכן, רגע לפני שמחסני האמפטיה שלנו מתרוקנים לחלוטין, כאשר אנו רק מתחילים

להרגיש את הילד מתרגל למציאות של עולם ללא חבל טבור, בדיוק אז באחד מסיבובי הסקרנות שלו

בבית, אותם סיבובים בהם הוא מרים ובודק כל דבר, לפתע הוא מוצא בבית את הדרך חזרה לגן העדן של

הרחם, מכשיר מלבני עם מסך זכוכית, אורות צבעוניים וקולות מעניינים, ברבות הימים הילד שלנו יבין

שלמכשיר הזה קוראים IPAD  .

תרבות המסכים היא התשובה המודרנית / האלקטרונית אותה מצא האדם, לכמיהה התמידית לחזור

לעולם המושלם של הרחם האימהי, לעולם שידאג לכל מה שאנו זקוקים לו ללא שנצטרך להשקיע כל

מאמץ – אותם מסכים מאתגרים אותנו חשיבתית, הם מניעים אותנו רגשית ומייצרים לנו במה תחרותית,

הם דואגים לנו לתקשורת חברתית, ולמי שצריך גם להתרגשות מינית, וכל זה תמורת תנועה מינימאלית

של קצה האצבע המורה .

די מהר החיבור בין ילדנו הקטן ובין חבל הטבור המודרני / אלקטרוני הופך להיות יותר ויותר מבוסס,

הגדרת התפקידים הופכת ברורה וחבל הטבור מתחיל למלא את תפקידו בעולם. הוא משתלט בשיטתיות

על עוד ועוד תחומים בחייו של ילדנו הקטן, וככול שהוא יותר אקטיבי כך הילד שלנו הופך יותר פסיבי.

בדיוק כמו התלות הקיומית של העובר בחבל הטבור, כך גם התלות של ילדנו בטבור המודרני / האלקטרוני

הופכת ליותר ויותר קיומית. צריך להבין, בעולם מושלם כמו זה של הרחם הטבעי והמודרני, ישנו גוף חיצוני

לנו (השיליה או המסך) אשר מספק את הצרכים הפנימיים שלנו. אם נתבונן בזה סכמתית, ישנה תנועה

מהחוץ פנימה, אובייקט חיצוני אשר מניע ומספק צרכים פנימיים, כמו למשל מטוס על שלט, המטוס לא יכול

להניע את עצמו, הוא תלוי לחלוטין בשלט ובמפעיל, בלעדיהם הוא הופך לגוף דומם לחלוטין.

ואילו בעולם לא מושלם, כמו זה בו אנו חיים, על מנת ליצור תנועה והתפתחות, אנו נדרשים לרכוש יכולת

הנעה ההפוכה מזו שהזכרתי, מבפנים החוצה.

במצב נורמאלי, רוב שנות הילדות שלנו מוקדשות לפיתוח מנגנוני הפעלה פנימיים, אשר כל תפקידם,

לאפשר לנו ביום מן הימים להתנהל בעולם בכוחות עצמנו, לספק לעצמנו את כל צרכינו הגופניים,

הרגשיים, החברתיים, המיניים וכד'.. בעולם ללא חבל טבור או שלט רחוק, אנו זקוקים ליכולת ההנעה

הפנימית כמו אוויר לנשימה. אם לדוגמא יתעורר בנו צורך ללמוד לנגן, או לשחק כדור רגל, ללמוד דף

גמרא, לקרוא ספר, לבנות בית עץ, או להזמין מישהי לדייט, על מנת לממש כל אחד מהדברים האלו, אנו

נידרש ליכולת הנעה פנימית.

מה שקורה לילדים שלנו אשר נדרשים להניע את עצמם לעשייה, במציאות בה הם מחוברים שעות רבות

כל כך לחבל הטבור המודרני / אלקטרוני ,מאוד דומה לאותה תחושת חוסר אונים, אותה חווה התינוק

הרעב שהזכרתי בתחילת המאמר. התגובה שלהם מאוד מזכירה את התגובה התינוקית, הם מייבבים

ומשתטים, אחר כך בוכים וכועסים, בהמשך הם הופכים להיות היסטריים אל מול חוסר האונים ואי היכולת

להניע את עצמם לעשייה.